צילום: ינון שרגא

בחיי שלא תיכננתי לכתוב שני טורים ברצף על הקהילה הגאה, אבל אירועי מצעד הגאווה ביום שישי בתל אביב הוציאו אותי מדעתי. זריקת אבן על חבר כנסת, רק בגלל דעותיו היא אלימות לכל דבר. נכון, מדובר באבן קטנה וכביכול לא משמעותית, שבכלל פגעה בפעיל ולא בחבר הכנסת, אבל האם זה משנה? האם הגענו לשפל אלים חדש, בימינו, שמוחק כל לקח מהעבר וצופה לנו עתיד "מזהיר" ביחס אחד לשני?

אין ספק שרצח רבין היווה נקודת שינוי תפישה מהותית במדינה, כמו הכרזת האו"ם, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור והמהפך ב77'. אחריו נדמה היה שהשמאל מת והימין אשם בכך. לא עזר ממש שבנימין נתניהו עלה לשלטון מיד אחר כך, כי אז כל מה שנתפס לכולם בראש הייתה התמונה ההיא על המרפסת בירושלים עם הקהל המסית למטה. כן, אלה עם שלטי רבין במדי אס.אס והקבר השחור מעורר המחלוקת. זוועה. אבל גם לשים 20 שנים אחר כך את מירי רגב במדים דומים, לזרוק אבן על חבר כנסת ולכתוב טוקבקים הקוראים לרצח ראש הממשלה המכהן זו זוועה.

כיצד ייתכן שמפלגה שנלחמת כל כך למען זכויות אדם וחירויות אדם, פוגעת בזכויות של אחר ועוד מעניקה לגיטימציה להתנהגות בלתי הולמת של פעיליה כלפי נבחר ציבור (למי שלא קרא, מפלגת מרצ העלתה טוויטר שמתגאה בפעילי נוער מרצ שהשמיעו קריאות עוינות כלפי ח"כ אמיר אוחנה מהליכוד: "הו, הומופוב פחדן, פוליטיקאי גזען, מעסיק נצלן, נעיף אתכם מכאן! מ-ה-פ-כה")? יתרה מכך, האם אותה מפלגה זוכרת שחופש הביטוי הוא לא החירות היחידה הקיימת בשטח? בטח ובטח לא כזו שמבטלת את הזכות לחיים; את חופש העיסוק; את זכות הבחירה ואת חופש התנועה.

שלט ענק ליווה את צועדי המצעד "ואהבת לרעך כמוך". משפט שמסמל יותר מהכל את האחווה היהודית (כן, היהודית), את הליברליזם וקבלת האחר. במשך שנים הקהילה הגאה ספגה (ולצערי עדיין סופגת) ביטויי אלימות וקריאות גנאי, אבל אפשר בהחלט להודות שהמצב היום שונה ומשתנה מיום ליום. הקהילה מקבלת חיבוק ציבורי רחב יותר וקבלה גבוהה יותר. במרחב הציבורי מתקיימים דיונים העוסקים בזכויות הקהילה – בכנסת; בבתי המשפט ועל גבי העיתונות ולכן חורה לי שמיום ליום אני מגלה שהקהילה הופכת גסה ואלימה יותר כלפי אחרים.

יכול להיות שזו מגננה או אובר ביטחון עצמי שמכסה על חוסר ביטחון עצמי, אבל מי שפחדו מבריונים כל החיים הפכו לבריונים בעצמם. חברים, לא נלחמים באלימות עם אלימות אחרת. השפה הפכה פוגענית; בני הקהילה מטרידים סטרייטים והשיח הפך לבוטה. זו לא מחאה זו פחדנות. אני בעד לצאת לרחובות ולבקש קבלה וזכויות. נכון, עדיין יש מלאי שלם של פתרונות לבני הקהילה הלה"טבית שלא זוכה להכרה במדינת ישראל, אבל יש עוד מאה דרכים לגיטימיות להשיג אותם לפני שמתחילים בלשרוף גשרים ולהקריב קורבנות.

זה שחבר כנסת מגיע מהקהילה הלהט"בית לא אומר שהוא צריך להיות הקול של הקהילה. לא כל ח"כ ערבי דואג לערביי ישראל; לא כל אישה ח"כית דואגת לשוויון נשים ולא כל ח"כ שהוא איש ביטחון לשעבר דואג לכוחות הביטחון. יש דברים אחרים שהם בראש האג'נדה של נבחרי הציבור שלא תמיד מתכתבים עם האישיות שלהם ועם מה שהם. וחוצמזה, חקיקה היא לא תמיד האופציה היחידה להביא דברים לסדר היום. אם ח"כ לא הניח אצבעו על חוק למען הקהילה הגאה בשל משמעת קואליציונית כזו או אחרת, אין זה אומר שאי אפשר להגיע להחלטות ממשלה, תקנות שר או תיקצוב ייעודי, כפי שנהגה הממשלה הנוכחית עד כה.

הדרך עוד ארוכה, אני יודעת, אבל יש לא מעט נושאים שעוד זקוקים לדחיפה המחאתית ושעלינו להילחם עליהם: שוויון חברתי; חינוך טוב יותר; סיוע לעסקים; תמיכה בצעירים; עזרה לאנשים עם מוגבלות ולניצולי שואה על סף העוני ועוד ועוד ועוד. עוד לא סיימנו להאבק, אבל המאבק צריך להיות הוגן ולגיטימי. אלימות והסתה- אינן לגיטימיות.

מתוך עמוד הפייסבוק של ח"כ  אמיר אוחנה

מתוך עמוד הפייסבוק של ח"כ אמיר אוחנה

24 הערות

להשאיר תגובה

*הכנס את הקוד בתמונה כדי לשלוח תגובה