לפני שנה וחצי (הזמן טס כשנהנים) כתבתי טור על דייטים. הבהרתי בקלות כי בכל אפליקציית היכרויות או שידוך מכיוון לא צפוי אני אעדיף שהבחור יהיה ירושלמי- אם לא גר פיסית אז שיהיה כזה באופי (כן, זה בא עם תכונות אופי מסוימות). בשבוע שעבר חל יום האהבה העברי וזה הביא איתו לא מעט מחשבות על הטור ההוא ועל הציפיות שלי מבן הזוג שלי- האם אני נוקשה מדיי בציפיות או שיש בסיס לדרישות?
המחשבות התבהרו בירידה לבריכת הסולטן, בדרך לפסטיבל האהוב עליי "חוצות היוצר". משהו בנוף תחת הירח המלא, בין המודרניות של מתחם התחנה הראשונה למבנים ההיסטוריים, העתיק את נשימתי: טחנת הרוח של מונטפיורי משמאל, הר ציון מימין, הסינמטק למרגלות החומות ובריכת הסולטן שהוצפה באורות, דגלים ואנשים מכל הקשת החברתית. התאהבתי בירושלים מחדש. הבנתי, בעצם, שהאדם שאני רוצה לצידי, צריך להיות, לכל הפחות, משוגע כמוני לדבר הזה. כשאני יורדת את אותם 200 או 300 מטרים המפרידים בין מתחם התחנה לכניסה לבריכת הסולטן אני חווה תעצומות נפש. אני מתחברת לירושלים עוד ועוד ויודעת שלעולם לא אדע שובע.
לפסטיבל הזה אני הולכת כבר שנים. צפיתי בהופעות של מיטב אמני ישראל צועקים אליי שורות מפתח בשיריהם ומפעילים את הקהל בקצב אחד. אחיד. כך יצא שאביב גפן שאל "רוצים שינוי" או כשהצ'לו והכינורות של ברי סחרוף פתחו את "לב שלם" והרגשת את דמך זורם במהירות יחד עם עוד עשרת אלפי לבבות שפעמו במהירות מופרזת. זאת ירושלים.
ולא בכדי אני נמצאת שם כמעט יום-יום, הופעה אחר הופעה. כל פעם זה משהו שונה, כל פעם את נתקלת באנשים אחרים. אלה שבא מהקריות ו"חולים" על ירושלים והניו יורקי שגר בשכונת ימין משה שישב לידי בהופעה של אתניקס "סתם, כדי לספוג את האווירה". כי זה מאד שונה מלשבת בבית ולצפות על הכל מלמעלה. כאן, למטה, אתה מרגיש אהבה. אנרגיה. אש.
והקהל אולי משתנה בין שרית חדד ומשה פרץ ל"התקווה 6" ומוש בן ארי. בכללו הגיל משתנה, הטיפוסים משתנים, דרך הלבוש משתנה, אבל המהות- לא. בכל פעם שאגיע אראה את אותו חיוך- ספק מופתע, ספק מאושר, ספק מטורף -על שפתותיו של הקהל שמרים ידיים לשמיים או שר בקול אחד עם האומן על הבמה (ותשאלו את ריטה איך נשמע "חיה לי מיום ליום" מהצד שלה, כי מהצד שלי זה פשוט מופלא).
ואולי אני רוצה את אותו חיוך גם על הבחור שיחיה איתי. אותו חיוך שמבין את הסוד הכמוס של העיר הזו בתקופה שהאהבה מפוצצת את הלב- אהבה לעיר מהולה באהבה לחיים. אהבה שאתה לא יודע איך לתעל אותה מלבד לרקוד ולשיר, להשתגע ולמחוא כפיים. ואתה נסחף בתוך הקהל הזה, נטמע בתוכו ונהנה. קהל שמורכב מאלפי ישראלים, מכל הארץ, שנהרו (בהמוניהם) לירושלים, רק כי הם רוצים לחזות בקסם מתרחש להם מול העיניים. אז תגידו לי אתם: האם אני נוקשה מדיי בציפיות או שיש בסיס לדרישות?

תגובות

להשאיר תגובה

*הכנס את הקוד בתמונה כדי לשלוח תגובה