גלגולו של יקב

את יקב הכורמים, הקים רבי מרדכי אברהם כשעלה לישראל בשנות ה- 30 של המאה 19 מרוז'יון. תחילה, התייבשה המשפחה בצפת ולאחר מכן עברה לטבריה. בשנת 1847 עברה המשפחה לרובע המוסלמי בירושלים. חתנו של רבי מרדכי, יצחק- היה יינן מוסמך ובעל רשיון מהשלטון הטורקי לייצר יין ולכן פתחה המשפחה את היקב- באופק לפרנסה.

בעקבות המגורים ברובע, התחילה המשפה לרכוש את הענבים בשוק של העיר העתיקה. השמועה פרשה לה כנפיים וסוחרים רבים מכל האזור הגיעו לשוק ולמשפחה על מנת להציע את מרכולתם למשפחה בייקב (כשהם סוחבים את הענבים על גבי חמורים וגמלים). מאחר והאספקה לא הייתה סדירה ועקבית באיכותה- החלו בני המשפחה לחפש כרם אחד שיוכלו לעבוד מולו.

בשנת 1853 רכש הקונסול השני של אנגליה בירושלים מר ג'יימס פין, כרם בן 40  דונם וקרא לכרם "כרם אברהם", החל משנה מאוחר יותר, החלו בני המשפחה לרכוש את כלל הענבים מהכרם של האנגלי שהסכים והצליח לספק אספקה איכותית וקבועה.

בשנות ה60 של המאה ה-19 רבי שמואל שור, (הדור שלישי) החליט לקחת על עצמו את הניסיון לשחזר את יין הקונדיטון שהוזכר בתלמוד. הקונדיטון התלמודי, הוא יין מיושן מענבים שגדלו בהרי ירושלים. לאחר שנבצרו הענבים, הוסיפו להם תיבול עשיר של דבש ותבלינים. בתלמוד הירושלמי הוזכר היין  כייחודי ובעל מאפיינים יוצאי דופן התורה אף היא הומשלה לקונדיטון בספר ילקוט שמעוני בפרשת יתרו "אמר רבי אבא; דברי תורה נמשלו לקונדיטון. מה קונדיטון הזה יש בו יין, יש בו דבש יש בו פלפלין, אף דברי תורה".

כידוע, בעבר לא היה דבש דבורים אלא דבש תמרים, כפי שאנחנו מכירים כיום בשם סילאן, הפלפל המוזכר דומה בטעמו לפלפל האנגלי שאנחנו מכירים מימינו- משילוב בסיסי זה, החל רבי שמואל שור להכין את הקונדיטון המוכר לנו כיום- כיין עשיר בעל ארומה עמוקה וטעמים מתוקים ומתובלנים.

בשנת 1882 הוקמו ייקבי הברון בראשון לציון וזיכרון יעקב- והחלו לייצא חביות יין כשר ליהודים באירופה. אך מאחר וליין לא היו חומרים משמרים, הוא לא תמיד החזיק בכל הדרך הארוכה. ולכן, יקב הכורמים התחיל להוסיף ברנדי שהוכן בייקב ע"מ לעזור ולשמר את היין.

טעמיו של הברנדי התקבלו בחום גדול- ראשית טעמיו של הקונדיטון הפכו לחזקים ושנית, הטעמים עזרו על שימורו במסע מעבר לים. עם עליית יהודים מארצות אירופה לארץ ישראל, הגדילה את הצריכה של הקונדיטון המחוזק והממותק ואת היקף הייצור.

בסוף המאה ה-19 מכר פין האנגלי את הכרם ובית החווה לפועלים שלו והם בנו בו את בתיהם. לימים נקראה השכונה "כרם אברהם" (או "כרם" בפי הירושלמים). בעקבות פירוק הכרם, חיפשו בני המשפחה כרם חליפי לענבים שלהם. ולכן, בשנת 1900 נחתם הסכם עם משפחת חסאן, משפחת פלאחים וכורמים מהכפר ח'אדר שבין בית לחם לחברון.

בכרם, כמו ביתר כרמי האזור, גודלו ענבי ג'נדלי ואדמדמון שאותם בני המשפחה בחרו כמתאימים ביותר לעשיית הקונדיטון. הזנים האלו, (שעדיין מגודלים בהרי חברון) מתאימים ביותר לייצור הקונדטון הן בזכות התכונות והן בזכות הגליצרול שבהם.

בשנת 1920, יצאה המשפחה מהרובע המוסלמי ובנתה את בית המשפחה והיקב בשכונת בית ישראל בירושלים. בחצר היקב נבנתה מזקקת נחושת שהייתה המזקקה הגדולה והמתקדמת ביותר בארץ ישראל. בנוסף ליין, החלה למכור המשפחה גם ברנדי לתושבי האזור וצבא הבריטי. היקב שכן ב-2 הקומות התחתונות של המבנה, במרתף ובחצר, והמשפחה גרה בקומת הבית העליונה. עם המעבר אל מבנה היקב החדש עברו בני המשפחה ממכירת היין בחביות לשיטת המילוי והביקבוק בבקבוקים, אז גם עוצבה התווית הראשונה של הקונדיטון שהציגה את היין עד לאמצע שנות החמישים.

היקב בעיר העתיקה 1874

בשנים 1946-1948, טרם יציאת הבריטים מארץ ישראל, הוחלט על הפסקת מעבר סחורות חקלאיות בין חברון לירושלים- אך פעולה זו אינו מנעה את מעבר הענבים ליקב בזכות יחסי החברות והעבודה הקרובים של המשפחות. אך, לאחר הקמת המדינה ב- 1948, הקשר בין המשפחות הופסק לכמעט 20 שנים.

בשנות ה- 50, עיצב את התווית המיתולוגית האמן יעקב איניידי, בוגר בית הספר לעיצוב בצלאל בהשראת אגדות מצדה והקוראן- בצורת מגילה שקצוותיה חרוכים ויצר את האותיות הייחודיות ואת הדמויות התלמודיות שעוסקות בייצור יין- דמויות המזוהות מאז ועד היום עם הקונדיטון.

בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, נסע נכדו של שמואל שור, יחיאל לכפר חאדר על מנת לחדש את הקשר בין משפחת חאדר ליקב הכורמים. יחיאל נפגש עם חבר ילדותו עלי חאסן שהוכתר למוכתר של הכפר וחתמו בלחיצת יד את החזרה לעבודה המשותפת.

מאז ועד היום, מייצר הייקב את הקונדיטון באותה השיטה עם אותם המרכיבים- חיזוק של ברנדי ותיבול של סילאן ותבלינים. לאחרונה, חודשה התוית של היקב וצורפה לתוית המוכרת של הקונדיטון.

 

תגובות

comments