הירושלמית: אהבה שבלב

צילום: ינון שרגא

את האהבה שלי לעיר הזו אני לא ממש יכולה לתאר במילה או שתיים. גם טור של 500 מילים לא נראה לי יעזור (בגלל זה הפעם הוא יותר מ-600…). בכל זאת, אנסה להכניס אתכם לאווירה: תארו לכם את הפעם הראשונה שאת או אתה פוגשים באהבת חייכם ומתמלאים פרפרים בבטן. הרגע הזה שאתם יודעים שהתאהבתם. נשיקה טובה או חיבוק מנחם, אולי אפילו הודעת טקסט מרגשת. חום נעים מתפשט בכל הגוף והלב דופק במהירות בחזה. כך אני מרגישה בכל פעם מחדש כלפי העיר שלי.

מספיק שאומן יזכיר אותה בשירו; מספיק שיאמרו את שמה בטלוויזיה; מספיק צילום אחד קטן בעיתון- אני מתאהבת בה מחדש. "העיר שחוברה לה יחדיו"; העיר שבה "אוויר הרים צלול כיין"; "עיר ציון היפה" ועוד אלפי כינויים וביטויים שמתארים את כל העושר והשפע הרוחני- והפיסי- שהעיר הזו מעניקה לנפש שלי. היא כמו שיר נושן ואהוב שאתה שומע פתאום ומתמלא זיכרונות. היא סיפור שלם של אהבה ושנאה וכאב ומלחמות ושמחה, של איחוד והפרדה, של שלום ואכזבה, של תרבות ולכלוך, של פסגה ותחתית. עיר עם אמת. הכי אמת שיש. אמת חשופה ועירומה.

לפני שבוע אחותי החליטה לצאת לדייט ירושלמי עם אחי ואיתי. עשר שנים שהיא כבר לא חיה בעיר, בטח שלא יצאה לטייל בה או לבלות בה. הרכבת הקלה הייתה חדשה שלה, והשינויים שעברה העיר, ובעיקר מרכז העיר, הם מקצה לקצה. לקחנו אותה לבר ירושלמי על רחוב יפו, לא לפני שערכנו סיור קצר במקומות המוכרים לה- כיכר ציון; נחלת שבעה וכיכר החתולות. אחותי החלה לצלם ולהתרגש- זו עיר ילדותה, אלו זיכרונותיה. הבחורה שכל כך אוהבת את קצב המרכז- נמסה בשקט של ירושלים. שקט של אבנים לוחשות, שקוראות לך: "בוא, תשמע סיפור"; "בואי, תנצרי עוד זיכרון". אותי זה ריגש עד מאד.

אני אוהבת ללוות תיירים או אנשים שלא בילו בעיר זמן רב, ולהראות להם את ירושלים בפעם הראשונה. הם נדהמים ממני תמיד: "את פה כל הזמן, למה את כל כך מתרגשת?", לך תסביר להם שככה היא נוגעת בי- העיר הזו. שבכל פעם שאני מטיילת בה זה כאילו פעם ראשונה. אני מגלה עוד טפח ועוד פלח, עוד סיפור, עוד אנשים. אני מבלה לפעמים באותו מקום יום אחרי יום ועדיין -אני לעולם לא פוגשת את אותם אנשים. כל פעם משהו או מישהו חדש. זה הברמן שנחת לכאן מניו יורק; זו המלצרית מאשדוד שלומדת בבצלאל; זה ההיי-טקיסט החיפאי שמאוהב בעיר, לפעמים יותר ממני. כאילו שזה אפשרי. לכולם יש סיפור שירושלים שזורה בו. את כולם היא צרבה טיפה בלב. אותי יותר מדיי.

ולכן תבינו מדוע כואב לי לגלות שקרנה של העיר יורד משנה לשנה. שאנשים איבדו ערך לבירת ישראל- לעיר שעיניי העולם נשואות אליה. שמבחינתם היא עיר מטונפת ששחיתות ודיקטטורה דתית שולטות בה. שאין בה חופש. שהאנשים בה גזענים. שאין פה תרבות או עתיד. שאין מקומות עבודה או חינוך נכון ואמיתי. אין איכות חיים. היא עיר שרחוקה מנטאלית מיליוני שנות אור מכל מקום אחר בארץ. ובזמן שערים כמו באר שבע וראשון לציון מתפתחות והופכות לערים צעירות ומלאות חיים, ירושלים מצטיירת כדרך מעבר ותו לא.

ואני יכולה להבין מדוע מרגישים כך. בעיר, שראש העיר הפופולארי שלה הזניח אותה למען דרכו הפוליטית (והמסריחה מאד יש לומר); שמסעדות ובארים לא מחזיקים מעמד; שצעירים ומשפחות עוזבים אותה במאות כל שנה; והמשכורות נמוכות ב-20 אחוזים ממשכורת במרכז, קשה שלא להאמין. תראו את חולדאי- הוא כל כך מאמין בעיר שלו שלמרות זיהום האוויר, יוקר המחייה והיעדר מקומות חנייה- תושביו מעריצים אותו. כי הוא נותן תחושה שהוא לא ינטוש. שהוא ימשיך להיאבק. ואנחנו צריכים מי שייאבק עלינו – האנשים- ולא על כיסא.

אנחנו יותר מפסטיבל פעם ב-. אנחנו יותר מהבטחות. אנחנו יותר מביקור מרגש בכותל. אנחנו יותר מבכי בהר הרצל. אנחנו יותר מאיזכור יבש בטקסים; ואנחנו הרבה הרבה יותר ממאבקים פוליטיים. אנחנו 800,000 ירושלמים- מכל המגזרים, העדות, המגדרים והצבעים- שגאים לומר שאנחנו חיים פה. שאנחנו לא נוטשים. שאנחנו נלחמים ליצור משהו ביחד ומוכנים לדרוס כל מי שינסה לדרוך עלינו. שרוצים לצעוק ולומר כי דקירה בגב היא כואבת- לא משנה מי עומד מאחוריה. ושיודעים שמה שיש להם ביד הוא זהב. ירושלים של זהב. מזל טוב נשמה.

צילום:יובל אבידני
צילום:יובל אבידני

 

תגובות

comments